ביחד – עֲרֵבִים זה לזה

"מחאות של קבוצות ערביי ישראל עם דגלי פלסטין ומחאות של קבוצות חרדים נגד גיוס הופכות את המגזרים שלנו בכללותם לאויבי מדינה. בחברה הישראלית הדעה הנפוצה היא שהמילים חרדי וערבי עומדות בסתירה עם המילה ישראלי. וזה לא נכון".

המגזר הערבי והמגזר החרדי הם שני מגזרים כל כך שונים אחד מהשני, אבל עם זאת כל כך דומים, ובפני שניהם עומד אתגר משותף- איך מצליחים לראשונה אחרי שבעים שנה לפרוץ את הגבולות ואת המסגרת המגזרית, לנצח את הקול הדומיננטי בחברות שלנו, ולהפוך לחלק בלתי נפרד מהמדינה תוך גישור על ההתנגשות בין הזהות הישראלית לזהות המגזרית.

מאמר שכתב מנכ"ל העמותה יוסף חדאד לעיתון החרדי "יום ליום" על המכנה המשותף בין החברה הערבית לחברה החרדית ביחס למדינת ישראל.

المظاهرات من قبل الجماعات العربية الإسرائيلية مع الأعلام الفلسطينية والمظاهرات من قبل الجماعات المتدينه (حرديم) ضد التجنيد تحول كل المجتمع العربي والمتدين إلى أعداء الدولة".
في المجتمع الإسرائيلي، الرأي العام هو أن كلمة متدين
وعربي تتعارض مع كلمة "إسرائيلي".

المجتمع العربي والمجتمع المتدين هما مجتمعات مختلفا لكن بشكل غريب أيضا متشابها.
كيف يمكننا ، لأول مرة في سبعين سنة ، كسر الحدود ، الفوز على الأصوات المسيطرة في مجتمعاتنا وان نصبح جزءًا لا يتجزأ من الدولة؟

اليكم مقالة كتبتها إلى صحيفة "يوم ليوم" حول المشترك بين المجتمع العربي والمجتمع المتدين فيما يتعلق بدولة إسرائيل.

מכנה משותף

המגזר הערבי והמגזר החרדי הם שני מגזרים כל כך שונים אחד מהשני.
אבל בתוך כל השוני, יש גם לא מעט נקודות דמיון. גם החברה הערבית וגם החברה החרדית לא מהוות חלק מהזרם המרכזי בחברה הישראלית הכוללת, שתי החברות שלנו מורכבות מקבוצות רבות בהן סוגים כל כך שונים של אנשים אך נגזר גורלנו להיות מוכללים תחת קטגוריית ה"מגזר". שתי החברות שלנו מתמודדות עם בעיות פנימיות בוערות, אבל לרוב נמצאות בכותרות בנסיבות אחרות. וישנם עוד קווי דמיון רבים, בחינוך, בתרבות ובעצם בכמעט כל תחום בחיים.
כשחושבים על זה, יש כל כך הרבה משותף בין המגזר החרדי והמגזר הערבי, והבולט בהם הוא בעצם הוא מצבנו הדומה מבחינת היחסים עם מדינת ישראל.
מבחינה ציבורית, המגזרים שלנו שניהם מוצגים לרוב באור שלילי בהקשרים לאומיים. מחאות של קבוצות ערביי ישראל עם דגלי פלסטין ומחאות של קבוצות חרדים נגד גיוס הופכות את המגזרים שלנו בכללותם לאויבי מדינה.
בחברה הישראלית הדעה הנפוצה היא שהמילים חרדי וערבי עומדות בסתירה עם המילה ישראלי. וזה לא נכון.
בשבוע החולף, בפיגוע הירי בגבעת אסף נפלו שני לוחמים חרדים. הרב אליהו מרב, אביו (החורג) של יוסי כהן, אחד מאותם לוחמים, התראיין בתקשורת והצליח לעורר שיח ברחבי המדינה על אותו קול ייחודי במגזר החרדי שרוצה להיות חלק מהמדינה.
החזות החיצונית של אדם חרדי שמדבר בשבחה של המדינה ועל הצורך לתרום לה, שעות ספורות לאחר שהפך לאב שכול לחלל צה"ל הצליחו להרעיד את הציבור.
יש לא מעט חרדים שתורמים למדינה, בין אם בצבא, בשירות לאומי או בדרכים אחרות, וזה נכון גם לחברה הערבית. אך בשני המגזרים שלנו אנחנו לא מהווים את הקול הדומיננטי של החברה, ובמציאות הנוכחית של עולם מתקדם עם דעות קדומות, אנחנו מוצאים את עצמנו בין הפטיש לסדן- מצד אחד יוצאים מהמסגרת המגזרית שלנו בצעד שלא תמיד מתקבל באופן חיובי בחברה שלנו אך מצד שני לא מוצאים את מקומנו בחברה הישראלית בגלל מי שאנחנו והמקום ממנו באנו.
מדינת ישראל מורכבת מפסיפס אנושי כל כך מגוון, ובשביל לשמור על החברה שלנו מבפנים חשוב שתהיה אחדות וסולידריות חברתית בין כלל האזרחים, ומי שיובילו לכך הם אותם פורצי דרך, שמגיעים מהקבוצות השונות במדינה ומעבירים מסר של הכלה וקבלה למען הזהות המשותפות שלנו כישראלים. המפגש הזה יסייע בשבירת המחסומים שבין החברות השונות. כך נוכל להציג את הפנים הנוספות של המגזרים שלנו. זו הדרך ליצור כאן חברה משותפת במדינה, ולהוביל תהליך של חיבור בין המגזר ממנו אנחנו מגיעים למדינת ישראל.
בסופו של דבר, בבני ברק או בנצרת, מה כולנו רוצים אם לא לגדל את ילדינו לעתיד טוב יותר?