ביחד – עֲרֵבִים זה לזה

הפעם אני פונה אליכם הציבור הישראלי במכתב אישי. אני רוצה שתבינו, אני כותב את המכתב הזה עם הרבה תסכול וכעס. אני כותב אותו עם הרבה כאב.
ולא רק בגלל אותם אישי ציבור ומפגינים ערבים ישראלים שמסיתים, אלא בעיקר בגלל אותם אזרחים שנמצאים בבית, צופים מהצד בפסטיבל הזה ולא מסכימים לו.
אותם אנשים שרק מעוניינים לקום בבוקר וללכת לעבוד ולא לקום לשביתה. להתפרנס בכבוד ולחיות חיי שגרה ודו קיום. לגדל את ילדינו למציאות טובה יותר.

כבר פנו אלי בהודעות פרטיות עם תמונות של ערביי ישראל בהפגנות בחיפה ובמקומות נוספים בארץ, עם דגלי פלשתין, ושאלו אותי- איתם אתה רוצה לחולל שינוי?
ואני לא מסתיר, גם מהמגזר שלי אני מקבל הודעות רבות עם קללות ואיחולים "לבביים".

אז נכון, יש רבים שלקחו חלק בהפגנות, ויש רבים במגזר הערבי שמזדהים עם מה שקורה בחוץ.
ויש רבים נוספים שנגררים אחר נציגי הציבור שלנו.
תסתכלו בתמונות ההפגנות, תראו כמה מאות. תחברו מכל מוקדי ההפגנות תגיעו לאלפיים- שלושת אלפים. תוסיפו עוד מאה אלף כאלה. יודעים מה, תוסיפו מאתיים אלף, אפילו שלוש מאות אלף.
יש עוד מיליון ושלוש מאות אלף בני מיעוטים בארץ.
והם הרוב האמיתי.
והם רוצים לחיות בשקט בתוך כל המציאות המורכבת הזאת.
והם באמץ אוהבים את החיים במדינה, טוב להם פה, והם רוצים להיות חלק. הם רוצים שיהיה אחרת.
הקול שלהם שקט ומפוחד, הם לא יוצאים להפגין ברחובות. אבל שלא תטעו, הם נמצאים פה. הם הרוב האמיתי.
תמיד ישמעו את מי שצועק חזק יותר. יראו את מי שאלים יותר. זה טוב לרייטינג.
אבל אנחנו נוביל למהפך.
זה עוד יקרה אם נמשיך בדרך הזו.
אנחנו נשמיע את הקול השפוי והדומם.
אנחנו נצעק חזרה, צעקה של אהבה ותקווה (וכן היא תנצח!)
אנחנו נתאחד במטרה לחיות כאן טוב יותר.
ותזכרו תמיד יהיו קיצוניים שינסו לחבל, אבל בעתיד הם אלו שיהיו דוממים.

אז אל תיתנו לקולות שלהם לנצח. אל תתנו להם לעצור את רוחות השינוי.
אין ספק שהדרך ארוכה ויש מכשולים רבים לעבור.
אז בואו נמשיך בה בסבלנות, אמונה וערבות הדדית!